Amir Atsmon

אני קורא עכשיו ספר פוקח עיניים ומרתק בשם The Autistic Survival Guide to Therapy (או "איך לשרוד טיפול כשאת/ה אוטיסטי/ת", בתרגום חופשי). מחברת הספר, סטף ג'ונס, היא מטפלת בריטית שאובחנה על הרצף בגיל 40. לאורך הספר, היא משתפת בחוויות קשות ומורכבות שהיא ואנשים אחרים על הרצף חוו בטיפול רגשי ומבקרת את הממסד הפסיכולוגי והטיפולי על כך שהוא מותאם רק למטופלים נוירוטיפיקליים. למשל, היא מציפה את העובדה שכמעט כל תכניות ההכשרה למטפלים לא כוללות הכשרות ייעודיות לעבודה עם מטופלים ומטופלות המתמודדים עם הפרעות...

אחת ההמשגות הכי חשובות ואפקטיביות בעיניי בעבודה עם טראומה מורכבת היא המושג "פלשבק רגשי" שטבע פיט ווקר. לא פעם, בעבודה עם מטופלים, עצם ההיכרות עם המושג והתופעה מביאים להקלה מסוימת – "אה, אז זה מה שקורה לי – פשוט אף פעם לא היו לי מילים להסביר ולהבין את זה". כמו שנראה בהמשך, עצם המודעות וההבנה הללו הן כבר צעד חשוב בדרך להתמודדות. בגלל שמדובר בתופעה כל כך מרכזית ומשמעותית, חילקתי את הכתיבה עליה לשני פוסטים: החלק הראשון מציג את ההמשגה וההסבר של פיט ווקר, דרכו הכרתי את המושג, חלק מהדרכים שהוא מציע...

אחד המודלים החשובים בעיניי כדי להבין טראומה ובמיוחד טראומה מורכבת, הוא מודל הדיסוציאציה המבנית של ד"ר אונו ון דר הארט. המודל הזה חשוב בעיניי גם בזכות עצמו וגם כי הוא מסביר את התשתית הנפשית והגופנית לתיאוריות חשובות של טראומה מורכבת, כמו הגישה של פיט ווקר או של ג'נינה פישר (שאני מקווה לכתוב עליהן בהמשך) או גישות שמדברות על "מצבי עצמי". מה שלפניכם הוא סיכום, עם קצת הרחבות והבהרות שלי, של אחד המאמרים שמציגים את הגישה.